ארוחה מנצחת במשוואה של השקעה מול תמורה. מתכון מבית הורי, שלא אוהבים במיוחד לעמוד במטבח, ועדיין גידלו חבורה גדולה של ילדים מפותחים, ומטפחים ערימה של

בימים אני רגועה ושלווה, אין לחץ לקראת החתונה של הבת, הכל סגור, הכל מתוקתק. אחרי הצהריים אני נכנסת למטבח ובוחשת את הבצקים, מתפיחה את המחשבות, ובלילות.

קצת נאיבי מצידי אבל פתאום קלטתי, שאם אני חברה בקבוצת ווצאפ של ״אחים רק בארץ״, ובקבוצת ״אחים ואמא בלי אבא״, ״אחים ואבא בלי אמא״, ״רק גיסים״, ״כולנו יחד״, ״כולנו

כשאני נרגשת אני הולכת למטבח, לפעמים כדי לאכול ולפעמים כדי לאפות. לי זה עוזר. אז ברור שכשקיבלתי לפנות בוקר תמונה מהקצינה, שמודיעה על חתונה, הלכתי למטבח להכין עוגה, שתהיה.

החורף הגיע והרגשתי שהבית צריך להתחמם, אח מבוערת, גשם בחלון ומה שחסר לי זה מקרמה עבודת יד לאווירה אקולוגית כזו, יצירה שאני אכין ותפאר את

חנה ידועה בעוגות המשובחות שלה שהדבר היחיד שמתחרה בהן הוא הלב הגדול שלה. את הקרמשניט של חנה טעמתי בשבתות מושב ובימי הולדת של חברים, אותם

המתכון הזה מפורסם לכבוד חברתי נחמה זכרה לברכה, רציתי לכתוב חברתי שנפטרה ממחלת הסרטן אבל אז יוצא כאילו זו הכותרת שמגדירה אותה, אז לא. חשבתי לכתוב שנפטרה

הוא מתוק, רך וחלק, קר ועשיר, וכמובן… אקזוטי. במשפחה שלנו אוהבים אותו באופן גורף. בוא נניח באופן היפותטי לגמרי שכולם מבואסים מהידיעה שהכנתי חמין לשבת, כדי

אנשים חושבים משום מה שהבית שלי מלא בסירים מתפקעים מקציצות שמנמנות ברוטב עגבניות, שעל השיש יש בכל רגע נתון עוגות שמרים קלועות מארבע, שליד הקפה

כשהסתו מתקרב והערב יורד מוקדם, אויר קריר עובר בחלונות ואנחנו נזכרים שאנחנו רעבים למשהו מתוק, שוקולדי, פריך, נימוח ופציח. זה הזמן להדליק את התנור ולאפות