אחרי חודש וחצי של סגר קורונה עם כל המשפחה בבית, אני מרגישה שאולי הצלחנו להתרגל למצב. אחרי נסוי וטעיה עם דגש על טעיה, הצלחתי למנוע

פרנץ טוסט, או לחם מטוגן, מעדן שמנצל חלה שנשארה משבת וחבל לזרוק, ומעפיל איתה לשיאים מפתיעים. טעים ומתמסר ישר מהמחבת עם תוספות מתוקות או מלוחות.

רוטב צימיצורי, המטבל שחובה לשים על השולחן ליד הסטייק, או שיפודי הירקות. שילוב של חמצמצות עם מתקתקות שמרעננת ומרטיבה את הביס. אצלנו זה כבר נוהל

ברי מזל שכמותנו, יש לנו אחלה שכנים וגם כשהם עוזבים מגיעים שכנים חדשים לבית הקטן ממול ותמיד הם בשלנים מעולים. זה תנאי של ועדת קליטה

אנחנו והצ׳יה כבר ידידים מהמתכון של כדורי התמרים, זוכרים? אבל הידעתם, שזרעי צ׳יה סופחים נוזל עד פי עשר ממשקלם? הם הופכים למעשה לג׳ל ובכך מסמיכים

מתכון ללמידה מרחוק בזמן קורונה בשיעור ילמדו הילדים איך להכין לבד עוגה אישית תוך עבודה בצמוד לנהלים ולמתכון, עמידה בזמנים צפופים של אפיית העוגה, תכנון

מתכון כל כך קל וחסל, מזכיר לי את הפיוט האהוב עלי מההגדה ׳חסל סידור פסח כהלכתו׳, אותו אני תמיד שרה בליל הסדר בגרון ניחר ובתחושה

יש לי וידוי קטן. נראה לי שזה לא העטלף, זו אני. זו אני שאמרתי שאני לא יכולה לנסוע יותר. שיש לי הרבה יותר מדי חתונות,

פעם ילדים, לפני שנים רבות בארץ ישראל הקטנה, לגרוש היה חור וגם לסיר. לאמא לא היה תנור וגם לא מקרר, גלידה היו מכינים בבית ומייד

חטיף אדיר שמתאים למצות כמו כפפה חד פעמית ליד, וסליחה שנזכרתי בקורונה. מדובר בממתק שביר וממכר שפריכות המצה והיובש שלה הם הדבר המדויק עבורו. רוטב

הכבד הקצוץ המזרח אירופי, עם מרקמו הכפרי הגס, הוא צביטת הלחי של הדודה מהילדות וזכרונות של שולחן עם מפה לבנה ומאכלים מיוחדים של חג. בשונה

יש מי שהעוגיות מזכירות לה את עוגיות המסאפן, יש מי שקורא להן עוגיות אמרטי כמו באיטליה, טעמן מרוכז ועשיר כמרציפן ויש בהן רק קמח שקדים