טו בשבט

הוא מתוק, רך וחלק, קר ועשיר, וכמובן… אקזוטי. במשפחה שלנו אוהבים אותו באופן גורף. בוא נניח באופן היפותטי לגמרי שכולם מבואסים מהידיעה שהכנתי חמין לשבת, כדי

אנשים חושבים משום מה שהבית שלי מלא בסירים מתפקעים מקציצות שמנמנות ברוטב עגבניות, שעל השיש יש בכל רגע נתון עוגות שמרים קלועות מארבע, שליד הקפה

טעמתי את הגרנולה פליאו ללא גלוטן שיצאה מהתנור וזה היה בדיוק זה, שפע אגוזים מתפצחים בפה במתיקות מעודנת, ניחוח עשיר של חמאה ומרקם מלא ונגיס

בחורף המצב של הנענע בגינה החמיר, המנטה קרסה אל תוך עצמה והטימין קמל, רק שיח הפיגם עלה כפורח. בכל פעם שיצאתי לקושש כמה עשבים לתה

לפעמים אנשים שואלים אותי, “אפרת, איך את עושה את זה? עובדת כעצמאית, מאכילה ארבעה ילדים, איש אחד, שלושה חתולים, כלב עם נשירה, דג, תוכי (מסוג גדול,

בדרך כלל אני לא אוהבת רעש ומהומה, אני יותר טיפוס של בית, אבל באותה שבת החברים הגיעו לארוחה ונחמה הניחה על השולחן סיר עטוף מגבת